חוק החינוך מיוחד ומורכבות יישומו במערכת החינוך הפורמלית
חוק החינוך המיוחד, אשר אושר בכנסת בשנת 1988, קובע כי "ועדת השמה מחויבת להעניק זכות קדימה להשמתם של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים במוסד מוכר שאינו לחינוך מיוחד" (חוק החינוך המיוחד, 1988, בתוך חוזר מנכ"ל תשס"ח).
בשנת 2002 נקבע תיקון לחוק שמשמעו, הקצאת שעות תוספתיות שמטרתן לספק סיוע לימודי ושירותים מיוחדים לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים בתהליכי שילובם בחינוך הרגיל. וכיום, במערכת החינוך בישראל משולבים התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים בשתי מסגרות חינוך עיקריות: במסגרות של כיתות רגילות בהן אין סייעת צמודה ומסגרות של כיתות מיוחדות בתוך בתי הספר הרגילים (מילשטיין וריבקין, 2013).
תלמידי שילוב, קרי תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הנמצאים במסגרות החינוך של הכיתות הרגילות, לומדים בכיתות עם מורים "רגילים" (mainstream teachers) אשר לא עברו הכשרה או התמחות ייעודית כלשהי בחינוך המיוחד (גליקו ובראון- לוינסון, 2016). התמיכה הלימודית לתלמידים אלה ניתנת על ידי מורי השילוב ,(inclusive teachers)מורים בעלי הכשרה פורמלית בתחום החינוך המיוחד, אשר אחראים על בניית תכנית חינוכית יחידנית מותאמת אישית, לכל תלמיד ותלמידה. בנוסף, לתכנית האישית, זוכים התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים למגוון של התאמות למידה בהתאם לצרכיהם הייחודיים (חוזר מנכ"ל, 2003).
חקיקת חוק החינוך המיוחד הובילה לשינוי במדיניות של מערכת החינוך בכל הנוגע לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת בחינוך הרגילה. ובמקביל להחלתו, החלו תהליכי הכשרה של המורים בכל הנוגע לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות הלימודים הרגילות.
