מבוא:
העבודה עוסקת במפגש בין גישת החינוך האנתרופוסופי לבין גישת החינוך הדתי. כיום קיימים בתי ספר המשלבים שתי גישות חינוכיות אלו במטרה ליצור חינוך טוב ומשמעותי יותר עבור הילד וזאת באמצעות חיבור המטרות המרכזיות השונות של כל גישה.
במרכז החינוך האנתרופוסופי , נמצאת האישיות החופשיה והחושבת של האדם העצמאי, המסוגל לנהל את חייו מתוך עולם רוחני צרוף וכן, להשתמש בכוחותיו תוך דגש על עצמאות וחירות רוחנית מלאה כתנאי להתפתחות בריאה, על מנת לחוות את הקשר בינו לבין העולם של חומר, מרחב וזמן, עולם מצומצם עם מגבלות וחוקים שונים. מטרה נוספת של האנתרופוסופיה היא לפתח כשרים נפשיים ורוחניים, כדי שלאדם תהיה שוב גישה למקורותיו האלוהיים, וע"י כך יבין את ייעודו בחיים ואת משמעותם ע"י הכוח האלוהי שהוא זוכה לו ובזכותו הוא אינדיבידואל חופשי בעל כוח (גולדשמידט, 2012 ; קר לגרן, 2006)
2. סקירת ספרות:
מהו ההקשר החברתי היסטורי שבו החלה מסגרת חינוכית זאת לפעול. ובה הוא פועל כיום.
על מנת שנוכל להבין כיצד הוקמו בתי ספר המשלבים חינוך אנתרופוסופי ודתי נבחן ונסקור את השילובים של גישה זו. בתחילה נציג את הגישה האנתרופוסופית ולאחר מכן את הגישה החינוכית הדתית שדרכן הוקם מוסד הלימודים "אנתרופודוס".
מקור השם 'אנתרופוסופיה' הוא יווני-לטיני ומשמעותו "חכמת האדם" ונקרא גם 'ידע האדם' או 'מדע הרוח' (קר לגרן, 2006). תורה זו, נוסדה ע"י רודולף שטיינר (1861-1925), אשר נולד בהונגריה וחי בווינה וגרמניה, פילוסוף אוסטרי ומדען, והנה בעלת זיקה לנצרות. שטיינר סבר כי לנצרות ולישו יש את התפקיד המרכזי בהתפתחות הרוחנית של העולם, ועל רקע זה ייסד כת משלו הקרויה - 'אנתרופוסופיה' כצורה של 'נצרות אמיתית'(קורן, 2015).
