תופעת האלימות בבתי הספר תועדה כבר במאה ה-17, אך חקר התופעה התפתח רק בעשורים האחרונים בלבד, משנות השמונים של המאה העשרים. בישראל התפתח המחקר בנושא אף מאוחר יותר, ורק בשנות האלפיים הוא החל להיבחן באופן ממוסד (יבלון, 2011, עמ' 169). האלימות בבתי הספר נחשבת לבעיה חברתית אוניברסלית, אשר פוגעת בסביבה האנושית והפיזית גם יחד, ומשפיעה גם על הקורבנות הישירים וגם על הקורבנות העקיפים אשר עדים לה, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית ולעתים אף התפתחותית. בעשורים האחרונים חלה עלייה ברמת האלימות בבתי הספר בישראל ובעולם, כאשר בתי הספר נתפסים כאלימים ומסוכנים יותר מאשר בעבר.[1]
תופעת האלימות קיימת בכל מדינות העולם ברמות שונות, כאשר שלושה מכל ארבעה תלמידים בכל העולם מחשיבים עצמם כקורבנות או קורבנות פוטנציאליים לאלימות. ישראל, לפי מבחני טימס, עומדת במקום השמיני ברמת האלימות הגבוהה, כאשר קרובות אליה ברמת האלימות הן המדינות קוריאה ואוסטרליה.[2] אלימות בבתי הספר פוגעת לא רק במעורבים בתקרית האלימה, אלא גם בחברת התלמידים והמורים, ואף משפיעה על התפתחותה ויציבותה של כל החברה. כמו כן, תופעת הבריונות, שהיא חלק מהאלימות המתרחשת בבתי הספר, מהווה את אחד הגורמים המרכזיים לתחושת חוסר הביטחון במוסדות החינוך, כאשר מרבית התקריות אינן מדווחות למשטרה או להנהלת בית הספר.[3]
מבוא
סקירת ספרות
אלימות ואלימות בית ספרית - הגדרות
אלימות בבתי ספר בישראל
ההשלכות של תופעת האלימות בבתי הספר ודרכי התמודדות
סיכום
ביבליוגרפיה
