2.א 'הסבל הדתי' כתב מרקס 'הוא בו זמנית הבעה של הסבל האמיתי יחד עם מחאה נגד הסבל האמיתי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, לבו של עולם חסר לב, כפי שהיא נשמתם של תנאים חסרי נשמה. היא האופיום של ההמונים' (מתוך החיבור 'לשאלת היהודים' , 1844). מן הטענה הזו ניתן להבין כי מרקס ראה בדת כאמצעי של האדם להתמודד עם תנאי חייו המדכאים. ניתן להבין כי מרקס לא רואה בדת כתופעה בעלת משמעות מחוץ להקשר של המציאות החברתית הכללית-כלכלית, אלא כתגובה אליה. במובן הזה, הדת מעוורת את יכולתו של האדם לראות נכוחה את תנאי חייו, אך מרקס גם מתבונן על התופעה הזו במידה רבה של חמלה. כמו כן, ניתן לזהות קרבה מסוימת בין תפיסתו של ובר את הדת לתפיסתו של מרקס: ובר רואה בדת כפרשנות של האדם לתנאי חייו וכדרך לכונן משמעות בתוכם. לעומת מרקס, ובר בדיון שלו על האתיקה הפרוטסטנטית מייחס כוח רב לכונן חיי אדם, והיא אינה רק בבחינת תגובה כוזבת למציאות.
2.ב מן התפיסה של מרקס את הדת ניתן להסביר את משמעות הילולת המירון עבור המשתתפים בה, כדרך להתמודד עם תנאי חייהם הקשים. עובדה ידועה היא שהציבור החרדי הוא מן העניים ביותר בחברה הישראלית. על אף שרבים רואים בחרדים כטפילים החיים על חשבון החברה, למעשה תנאי חייהם של רבים מהם קשים מאוד- הם חיים בצפיפות, נאבקים על מנת להתפרנס ומצליחים להתקיים בקושי בזכות מערכת הגמ"ח.
