הסרבנות הסלקטיבית מתאפיינת במניעים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים של האדם הסרבן מטעמי מצפון המתנגשים עם צורכי הסדר החברתי ואף עלולים ליצור חוסר שוויון בין בני אותה חברה בזכויות ובחובות המוחלים עליה, ומוציאים את אותו סרבן מן הכלל. חופש המצפון מוכר כערך חוקתי חברתי המעוגן בהכרזת העצמאות ונגזר מכבוד האדם וחירותו. סרבנות מטעמי מצפון נבדלת מן המושג מרי אזרחי בכך שמניעיה הינם אידאולוגיים-אישיים ומוסריים, בעוד שמרי אזרחי מוגדר כאי ציות המונע מאידיאולוגיה פוליטית וברצון להביא לשינוי חוקתי, חברתי ומדיני. הכרה בסרבנות סלקטיבית מהווה סכנה חברתית ואף עשויה להביא לכדי פגיעה בצורכי ביטחון, חוסר הגינות והפליה בין אזרחי אותה מדינה דמוקרטית. מאידך, הסרבנות הכללית מאופיינת בחשש בפגיעה מוסרית-חברתית, משפחתית, דתית ובכבוד אותו סרבן במסגרת אופי התנהגותו בקהילה. בחקיקה הישראלית מוענקת סמכות הפטור הכללית לשר הביטחון מכוח ס' 39 לחוק שירות הביטחון[1] המתייחס לפטור מיוחד לנשים ונועד להכיר בסובלנות חברתית כלפי קבוצות דתיות ועדות מסורתיות המבדילות את מעמד האישה ממעמדו של הגבר, שכן אין הוא מתיישב עם השירות הצבאי לצה"ל.
