התאחדות התימנים בישראל גייסה גם כספים מהציבור ולצורך כך הייתה חייבת לעורר את רחמי הציבור ולכן תיארה את מצבם העגום של יהודים בתימן. בראשית שנות ה- 20 החלו קשיים רבים של השגת רישיונות עבור יהודי תימן לעלות ארצה ולכן החלה התפתחות נוספת בנרטיב זה בעיקר לצורכי גיוס כספים. הואיל ובתימן לא הייתה נציגות של הסוכנות הציונית, לא התקיימה כל פעילות ציונית, ולתושבים היהודים לא הייתה על הכשרה מקצועית נדרשת, הסיכוי היחיד שהיה להתאחדות התימנים בארץ להוציא עוד רישיונות לתימנים היה להציג את החיים בתימן כחיי מצוקה המעמידים את היהודים החיים שם בסכנה ממשית.
פיתוח הנרטיב היה באמצעות: נאומים, מאמרים, מכתבים למערכות עיתונים, דוחות, עלונים ופרסומים אחרים. יוצאי תימן שקדו לתאר את החיים בתימן כחיי סבל, דיכוי ורדיפות, הצגת מעמדם כנחות – בני חסות כבסיס לרדיפות – לכל אלה לא הייתה אחיזה במציאות.
על כך יש להוסיף את האסלום הכפוי על ילדים יהודים יתומים – ממשלת תימן לקחה חסות על יתומים, ובמסגרת החסות הזו גם אסלמה אותם. התאחדות התימנים הציגה את זה כאסלום כפוי שנעשה בילדים יהודיים, ובכך תרמה אף יותר לגיבוש נרטיב הייסורים.
כמו כן, הם הציגו את מצבם הכלכלי הנוראי של יהודים בתימן, רעב, מגפות. בשנות ה- 30 נשלח נציג מטעם התאחדות התימנים לבדוק את מצב היהודים בתימן - אברהם טביב, הוא הציג ממצאים נרעשים, והיה מזועזע מגילוייו על החיים של היהודים בתימן – אף שלא כך היו באמת פני הדברים.
מטרתם של ראשי הציבור של יוצאי תימן הייתה להשאיר בכל מחיר על סדר היום את הדעה שיהודי תימן סובלים ונרדפים ולכן זכאים לעדיפות בקבלת רישיונות עלייה.
