בשני סוגי הטיפוסים הראשונים קיימת היררכיה: בסמכות הרציונלית, ההיררכיה נקבעת על פי מי שולט על מי (ראש הממשלה על הרמטכ"ל או להפך), והסמכות המסורתית מוענקת לאדם השולט מתוקף דת או מסורת, כמו רב, למשל. כריזמה אינה קבועה, אך כאשר היא קיימת היא בעלת השפעה חזקה מאוד. אם המנהיג הכריזמטי נכשל לאורך זמן בהוכחת התכונות הכריזמטיות שלו, הרי שקרוב לוודאי שסמכותו הכריזמטית תיעלם בסופו של דבר ואנשים יחדלו לסור למרותו (ובר, עמ' 46).
בנוסף, הטיפוסים השונים אף פעם אינם מופיעים בצורה טהורה ובלעדית, אך על פי רוב, טיפוס אחד של סמכות יהיה יותר דומיננטי מהאחרים. כך, לדוגמה, אנשים סרים למרותו של ראש הממשלה נתניהו מכמה סיבות: האחת היא הסמכות הרציונלית לגאלית - הוא נבחר על פי חוק, השנייה היא הסמכות המסורתית - במהלך התקופה הרבה בה הוא שולט אנשים כבר התרגלו אליו, והשלישית היא הסמכות הכריזמטית - יש בו כריזמה ואישיות מנהיגותית אשר מושכת אליה אנשים ומשפיעה עליהם.
לא ניתן לדעת באופן מוחלט אם אדם פועל תחת סמכות של אדם אחר, אך ניתן לזהות יחסים של סמכות. כך, לדוגמה, ההשפעה של ארה"ב על ישראל גורמת למדינת ישראל לתת הקלות לפלסטינים אשר בשטחה.
אוליגרכיה - המילה מורכבת מצירוף של שתי מילים: אולי = מיעוט, ארך = סדר. הכוונה במילה זו היא ל"מעטים והטובים", כאשר מילה נרדפת לאוליגרכיה היא אליטה. מבחינה אינטלקטואלית, האליטה היא המשכילים, מבחינה חומרית האליטה היא העשירים.
מיכלס טוען שכל חברה, גם חברה סוציאליסטית, דמוקרטית ושוויונית, תהפוך בסופו של דבר להיות נשלטת על ידי מיעוט. שלטון ההמונים, הוא האידיאל של הדמוקרטיה, אינו יכול להתקיים בקבוצה כה גדולה של אנשים. לכן דרוש ייצוג של נציגים אשר משרתים את ההמון, מייצגים את דרישותיו ומוציאים לפועל את רצונו. מכאן, שהפעולות החשובות ביותר מבוצעות בסופו של דבר רק על ידי מעטים (מיכלס, 1962, עמ' 175).
